הדעה והדיבור

הכפרי, האיכר והאבא

כפרי אחד הגיע לבית הכנסת בעיר, לתפילת ראש השנה.
בור היה אותו הכפרי וכאשר נשמעו בכיות בקהל המתפללים
בשעת התפילה, חשב לתומו שהבכי הוא ביטוי לרעב וצמא,
בהם נמצא הציבור מן הבוקר. כשנפסקו הבכיות 'הבין'
שהציבור נרגע, היות והם נזכרו שהנשים בבית כבר מכינות
את המאכלים. מה גדלה הייתה תדהמתו, כאשר לאחרי
כשעה, סלסל החזן ושוב נתן הציבור קולו בבכי...
חכך הכפרי בדעתו והגיע למסקנה, שכשל כוח הסבל
לחכות עד שתושלם הכנת המאכלים... אך הנה, רגע חלף
ושוב נרגע הציבור. 'מן הסתם יודעים כולם כי טעם המאכלים